בית המשפט העליון: תובענה ייצוגית נגד תאגיד גלובלי המכוון את פעילותו המקוונת ללקוחות בישראל תתברר לפי הדין הישראלי, גם אם בתנאי השימוש נקבע כי יחול דין זר

לאחרונה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון, אשר קבע כי הוראה בתנאי השימוש של חברת Agoda, המתיימרת להחיל את דין מדינת סינגפור על סכסוך עם צרכן ישראלי, היא חסרת תוקף. בהתאם לכך נקבע כי התובענה הייצוגית שהוגשה נגד Agoda תתברר לפי הדין הישראלי (רע”א 6992/22AGODA COMPANY Pte. Ltd נ’ צביה).

Agoda, המאוגדת בסינגפור, מספקת באמצעות אתר אינטרנט שירות להזמנת חדרי מלון ברחבי עולם, ובכלל זה בישראל. התובענה הייצוגית הוגשה בשם צרכנים ישראליים שהזמינו באמצעות אתר האינטרנט של Agoda חדרי מלון בישראל. בתובענה נטען כי Agoda מציגה באתר שלה את מחירי חדרי המלון בישראל ללא רכיב המע”מ, בניגוד לחוק הגנת הצרכן. חברת Agoda טענה בתשובה, בין היתר, כי הוראות חוק הגנת הצרכן אינן חלות על התקשרותה עם הצרכנים בישראל, משום שבתנאי השימוש עמם נקבע כי יחול דין מדינת סינגפור.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות Agoda וקיבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. נקבע כי אין תוקף לניסיון Agoda להתחמק מתחולת חוק הגנת הצרכן הישראלי, שחל גם אם קיימת הוראה נוגדת בתנאי השימוש. חברת Agoda הגישה לבית המשפט העליון בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה.

במסגרת בקשת רשות הערעור, שנדונה כערעור (בפני כב’ השופטים יעל וילנר, עופר גרוסקופף ורות רונן) קבע בית המשפט העליון כי יש לצמצם מאוד את הלכת בן חמו (רע”א 5860/16), שנתנה תוקף להוראה חוזית בתנאי השימוש של עוסק זר הפועל בישראל (באותו עניין חברת פייסבוק) לפיה יחול דין זר במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה בשם צרכנים ישראליים.

בפסק הדין בעניין Agoda נקבע כי כדי להכריע בשאלת הדין החל, על בית המשפט להחיל תחילה את כללי ברירת הדין הישראלים, בהתאם לסוג התביעה שבו מדובר (חוזית, נזיקית, וכיו”ב). בעניין Agoda נקבע כי מדובר בתביעה נזיקית מכוח חוק הגנת הצרכן. על פי כללי ברירת הדין בנזיקין, הסכסוך יידון לפי דין “מקום ביצוע העוולה”.

על פי פסק הדין, כאשר מדובר בהצגת מידע ברשת האינטרנט, “מקום ביצוע העוולה” הוא המקום בו הלקוח צפה במידע שפרסם הנתבע. על מנת לקבוע כי “מקום ביצוע העוולה” הוא ישראל, יש להראות גם כי הנתבע הזר פונה ללקוח הישראלי באופן מכוון. היות שבעניין Agoda דובר בהזמנה של מלון בישראל, שבוצעה על ידי לקוח בישראל, באתר בעברית עם “תצורה ישראלית”, והתשלום בוצע בשקלים חדשים – נקבע שיש לראות בפרסום ככזה שכוון ללקוח הישראלי, ובהתאם כי “מקום ביצוע העוולה” הוא ישראל ויחול הדין הישראלי.

על פי פסק הדין, במקרה שבשלב הראשון נקבע שחל הדין הישראלי, בשלב השני על בית המשפט להוסיף ולבדוק אם יש תוקף להוראה בהסכם בין הצדדים המבקשת לקבוע כי בכל זאת יחול דין זר. בית המשפט העליון קבע בהקשר זה, כי כאשר עילת התביעה מבוססת על חוק קוגנטי (“כופה”), כלומר חוק ישראלי שהצדדים אינם רשאים לסטות ממנו במסגרת חוזה ביניהם (כדוגמת חוק הגנת הצרכן), לא ניתן יהיה לעקוף חוק זה באמצעות הסכמה חוזית הקובעת כי יחול דין זר. בית המשפט הדגיש כי מסקנה זו נכונה לא רק ביחס לחוזים אחידים, אלא גם ביחס לכל חוזה אחר.

בנוסף, בדעת הרוב (השופטים עופר גרוסקופף ורות רונן) נקבע, כי גם אילו לא היה מדובר בחוק כופה, עדיין היה מקום לפסול את ההוראה בהסכם של Agoda, בהיותה הוראה מקפחת בחוזה אחיד שדינה בטלות. נקבע כי כאשר תאגיד גלובלי מקיים פעילות פיזית בישראל, או פעילות מקוונת שמכוונת ללקוח בישראל, שהינו צרכן או עסק קטן, אזי יש בהוראה בחוזה אחיד שנועדה להחיל דין זר משום “יתרון בלתי הוגן” שיוצר חזקת קיפוח. לפי דעת הרוב, כאשר תאגיד זר בוחר לפעול אל מול הלקוח הישראלי עליו להתאים עצמו לנורמות המשפטיות המחייבות בישראל. זאת, ללא קשר לשאלה אם הדין הזר הוא ראוי והוגן בפני עצמו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לעוה”ד רן שפרינצק ותומר ויסמן, מנהלי מחלקת הליטיגציה במשרדנו או לעו”ד הדס בקל, שותפה במחלקת הליטיגציה המתמחה בתובענות ייצוגיות.